1. | מה זה חינוך?

לאורך הדורות, מגוון נושאי בירור העסיקו את העם היהודי, ביניהם הלכות שחיטה, קידושין, ואפילו דיני הריגה על קידוש ה'. אבל בחינוך ילדים - אנחנו לא רואים דיונים, ספרים או הגיגים בנושא. הסבתות, או יותר נכון הסבתות רבות שלנו לעולם לא הלכו ליעוץ חינוכי או חשבו ללכת.

אבל מאז ומתמיד היו ילדים!

בחמישים שנה האחרונים העיסוק בחינוך ילדים תפץ תאוצה. מדף הספרים מתמלא ומתמלא ככל שעוברים השנים בספרי חינוך, ואנחנו רוצים לשאול - --

מה השתנה בדור שלנו שלא היה פעם?

הטכנולוגיה? המודעות הרבה?

נספר סיפור קטן.

היה היו שתי אבות, שלשתיהם, בתקופת 'בין הזמנים', היה חשוב ביותר שהבנים המתבגרים יקומו להתפלל שחרית במנין. אצל אבא א' הבנים קמים מיד כשהוא מעיר אותם. הוא רק עובר ליד הדלת ותוך דקות ספורות הם ניצבים בתפילה כמו חיילים. אבל אצל האבא השני, אבא ב', בואו נגיד את זה ככה: "לא הולך לו". הוא נכנס לחדר שוב ושוב, מפציר, מתחנן, מזכיר את השעה. לוקח את הילדים לשיחות מוסר ומבטיח צ'ופר למי שקם. אבל הם מתהפכים לצד השני ככל שהוא מתחנן ומפציר.

יום אחד, אותו אבא, קרא מאמר על תקופת בין הזמנים וחינוך, והיה כתוב שם כמה זה לא בריא וטוב להלחיץ את הבנים שלמדו כל השנה תורה. מעט החופש שיש להם, הוא הזמן שלהם להרפיה. הודגש בכתבה שאם יתנו לבנים מנוחה ממסדר מגבוה, הם יגלו כח רצון אישי וישתפו פעולה מרצונם. האבא הטוב קיבל על עצמו להפסיק להלחיץ את הבנים, וקיוה שזה יבוא מעצמם.

אך בין הזמנים נגמר והם לא קמו לתפילה, אפילו לא פעם אחת.

נקודה למחשבה: כשאבא ב' קרא את המאמר על חינוך בבין הזמנים הוא היה טרוד בבעיה אחת. מה היה הבעיה? הבעיה הייתה: הבנים שלי לא קמים לתפילה. וכשהוא סיים לקרוא את המאמר מה קרה? בנוסף לבעיה של הקימה בזמן, התוסף לו טרדה חדשה - הוא אבא מלחיץ - וזה דבר בעייתי. האבא ניסה לפטור את הבעיה שלו, ויצא עם בעיה חדשה בנוסף לישנה.

ולהלן התשובה לשאלה הגדולה ששאלנו: מה ההבדל בין שתי האבות? איך יכול להיות שהבנים של אבא א' קמים על הרגע הראשון, והבנים של אבא ב' ישנים עד חצות?

- זה לא יכול להיות שאבא א' יותר בטוח בעצמו. הרי שתי האבות יודעים בוודאות גמורה שתפילה בזמן זה דבר חשוב מאוד, חשוב מספיק בשביל לדרוש את זה מהילדים. עובדה, אבא ב' עשה הכל כדי שזה יקרה, והוא הגדיל לעשות, וקרא מאמר ואף יישם את הדברים!

- אולי אבא א' יותר מרגיש שתפילה בזמן זה קריטי? ואבא ב' מרגיש שזה דבר שטוב לעשות אבל לא חובה? לא! לפי מה שתיארנו זה בנפשו, זה בנפשו בדיוק כמו שזה בנפשו של האבא הראשון.

אז מה ההבדל הגדול?

---

ההבדל הגדול בין שתי הבאות הוא הזכות לדרוש את זה. אבא ב' היה בטוח שלקום לתפילה בבין

הזמנים זה דבר חשוב ביותר אבל הוא לא היה בטוח שזכותו לדרוש את זה מהילדים.

שום דבר לא שונה ברצון העז של קימה בזמן בין אבא א' לאבא ב'.

שום דבר לא שונה בין שתי האבות מבחינת החשיבות שלהם שהבנים יתפללו תפילה בזמנה. לשתיהם זה בנפשם עד מאוד!

לאבא ש"לא הולך לו" יתכן ויש כל מיני קולות בראשו שמערערים לו את הזכות לדרוש מהילדים שלו לקום לתפילה. הקולות יכולות להיות:

.... תן להם לחיות, אותך לא שיגעו אז למה אתה משגע אותם?.... כל הבחורים בעולם אוהבים לקום מאוחר...... זה הטבע של הילד.... גם לך בגיל הזה היה קשה לקום.... הם לומדים הרבה תורה והולכים לישון מאוחר.... אם תלחיץ אותם זה יעשה להם ריאקציה לכל החיים וישנאו תפילה ח"ו... הדור הזה חלש.... הם צריכים לצבור כוחות.... זה צריך לבוא מעצמם.... כל אחד והקצב שלו.... וכו' וכו'....

ומכאן אנחנו מגיעים לסוד הגדול של חינוך הילדים.

מה זה חינוך?

חינוך = תפקיד. ומה התפקיד? ללמד את הילד איך חיים בעולם.

מושג - חינוך: ללמד את הילד איך חיים בעולם על ידי זכותם של ההורים לדרוש שיתוף פעולה מן הילדים הכפופים להם.

ומי מינה את ההורים? הקב"ה.

איך אנחנו יודעים שהוא מינה? עצם זה שאני ההורה של ילדי, זה הסימן שיש לי את התפקיד לחנך אותו.

מהרב וולבה זצ"ל:

"כשדוד המלך הסתכל בבוראים הגדולים האלה, הוא התפלא: מי הוא האדם שהקב"ה זוכר אותו, ונותן לו תפקיד, "תפקדנו" - לתת לו פיקדון. הפיקדון שהקב"ה נותן לאדם הוא ילד. כשאדם נהיה אבא - הוא מרגיש שהקב"ה סומך עליו. הקב"ה הפקיד בידיו ילד לשמור אותו ולטפל בו".

מה ששונה בין שני האבות זה שאחד בטוח שזכותו לדרוש קימה בזמן, והשני לא מספיק בטוח. הוא בטוח בעצמו שהוא האבא, הוא בטוח לגבי מה שהוא רוצה מהבנים, אבל הוא לא בטוח בזכות שלו לדרוש. והחדשות הטובות הם - שלא איבדנו את התפקיד שלנו! הורות זה תפקיד שאי אפשר לאבד. איבדנו את הביטחון בתפקיד, לא את התפקיד. חינוך זה חלק ממני, עצם היותי ההורה.

גם אם אנחנו, ההורים, לא מרגישים שיש לנו את מלא התפקיד לחנך, רק אנחנו לא בטוחים בזה. אבל אנחנו עדיין נושאים בתפקיד.

כולם יודעים, שבחנות, על ממתק לא כשר, אין בכי ותחנונים מהילדים לקנות. אבל על ממתק כשר יש מסכת שכנועים אין סוף! וזה בגלל שעל ממתק לא כשר אין על זה עוררין, מבחינת ההורה זה משהו שזכותו לרצות עד 120 מבלי להרגיש טיפת קול פנימי. אבל על ממתק ים הכשר מהודר? שם הקלות מתחילים לחגוג.

התבוננות שבועית: להנות מהתפקיד המיוחד שלנו שמינה אותנו הקב"ה. אם עד עכשיו חשנו אי נוחות לחנך, מעכשיו נדע שמחובותינו להורות את הדרך!

במהלך המשימה, רובינו נמשיך להרגיש אי נוחות בתפקיד. נגיד לעצמנו שוב ושוב, שזה לא כל כך פשוט ומוגדר...

היתכן?!

---

ועל מה בדיוק כולל התפקיד החינוכי, נדבר אי"ה בפרק הבא.