למי שאין רגשות אשם מול הילדים, שיקום!
איך הצליחו למכור לנו שאנחנו כל כך גרועים? במה אנחנו אשמים? מי שכנע אותנו שאנחנו כל כך לא בסדר? ומה זה בעצם רגשות אשמה?
רגשות אשמה נובעים ממקום שאני לא מספיק. זה ההפך מהביטחון בתפקיד שלי. גב' אסנת ידגר, מנהלת המרכז הישראלי לאניאגרם אומרת, שיש לנו כבני אדם הרבה רגשות קשים: כעס, תסכול, אכזבה, פחד, וכו'. אבל ההרגשה הקשה ביותר מכולם הוא רגשות אשמה!
נקודה למחשבה: מה ההבדל בין רגשות אשמה להרהורי תשובה? הרהורי תשובה הם מחשבות של חרטה עם קבלה לעתיד ועשייה על ידי שינוי וחזרה בתשובה. רגשות אשמה הם מחשבות טורדניות שלא מובילות לעשיה בכלל.
אנחנו כל הזמן מרגישים אשמים ולא ראויים לרצות שיתוף פעולה מהילדים שלנו. איבדנו את הביטחון בתפקיד לחנך, ולכן, יתכן שרצון כלשהוא שלי, כהורה, כבר לא מובן מאליו.
מושג - המובן מאליו: המובן מאליו הם ערכים, מוסכמות בבית, שאין עליהם עוררין ולא לרגע אחד, כל אחד והמובן מאליו שלו, בביתו.
המציאות בקהילות שלנו שילד בן 4 קורא להוריו אמא ואבא ולא בשמם הפרטי. אין משחקים.
אצל משפחה אחת הילדים מתלבשים לבד, בגיל 4.
אצל משפחה אחרת בגיל 4 הילדים כבר יודעים לקרוא חופשי.
בפרק הראשון הבאנו את ההשוואה בין שני האבות שחפצים שבניהם יקומו לתפילה. ברגע שאבא ב' הבין שזכותו לדרוש קימה בזמן מהבנים, למרות כל הקולות שהיו לו עד כה, שאמרו לו שהוא אבא מלחיץ וכו' וכו', הבנים שיתפו פעולה והערך שלו, שהיה שם תמיד, נהפך להיות מובן מאליו.
בואו נתאר לעצמינו את הסיטואציה הבאה: שתי אימהות עובדות. זה החופש הגדול, ובדיוק בשבוע הזה אין קייטנות. שניהם מגיעות לעבודה עם הילדה. אחת מהאימהות - מהעדה האתיופית, עובדת במרץ והבת שלה אחריה, עוזרת לה פלאים. היא לא צריכה לרמוז לה מה הדבר הבא שצריך לעשות, הילדה כבר מכינה את הסחבה, ומפנה רהיטים. האמא השניה - עם מנטליות ישראלית - וכשהיא מגיעה לעבודתה המשרדית עם ילדה באותו גיל בדיוק, קורה דבר שונה.
עוד לפני שהן הגיעו לעבודה, האמא הכינה את הילדה שלה מראש כמובן, שהיא מגיעה כדי לעזור לאמא לסיים מהר את העבודה כדי שיוכלו לצאת יחד לים מוקדם. אבל לא רק שהיא לא עוזרת, היא מפריעה לאמה, מתבכיינת, מסתכלת על השעון, מתחננת שתביא לה כסף בשביל ללכת לקיוסק לקנות ארטיק. היא אפילו מעיזה לאיים שבפעם הבאה היא מעדיפה להישאר בבית לבד, למרות שזה מפחיד, כי בכלל לא כיף בעבודה של אמא ואין לה כח לחכות יפה בשולחן המיוחד שאמא אירגנה לה למיין דפים, עד שהולכים הביתה.
אצל האמא עם המנטליות האתיופית - ילדה קטנה עוזרת לאמא בעבודה שלה (ניקיון בתים שכולל שטיפת רצפה וכו') זה חשוב ומובן מאליו, ולכן הילדה משתפת פעולה נפלא. היא עוזרת בשמחה וטוב לה.
אצל האמא עם המנטליות הישראלית - ילדה קטנה עוזרת לאמא בעבודה שלה (משרדית, עם מזגן, עם כסא מסתובב) זה חשוב אבל לא מובן מאליו. היא לא עוזרת בכלל, ורע לה מאוד.
הנה אנחנו רואים כאן: שהמפתח זה ביטחון וודאות בזכות שלנו לדרוש את מה שחשוב לנו.
במקומות שמה שחשוב לנו מובן מאליו, אנחנו בכלל צריכים לדבר, להזכיר, להפציר. מתי אנחנו כן מדברים, הרבה? כשאנחנו לא בטוחים בתפקיד שלנו לרצות את מה שחשוב לנו. במקומות שפחות בטוחים, יש המון מלל מיותר והרבה כעס ועצבים, וככל שאנו צועקים יותר חזק, זה לא כדי שהילדים ישמעו יותר טוב, זה זעקה לעצמינו, שאנחנו נשמע ונאמין בדרישה.
העובדה שזה תפקיד ההורים לחנך את ילדם למה שחשוב, זה ברור! אבל התערער לנו הביטחון במובן מאליו, לגמרי.
התבוננות שבועית: רעיון טוב הוא בימים הקרובים, להתחיל להבחין מתי אנחנו רוצים שיתוף פעולה מהילדים על משהו שהוא מובן מאליו. משהו שהוא מובן מאליו לא חושבים עליו! זה לא פטנט שצריך לנסות. אין כאן עבודה עצמית, או ענין של תחזוק. או שהערך מובן מאליו, או שלא. את מה כן אפשר לחזק? את הביטחון בתפקיד.
כיצד מחזקים? על ידי זיהוי הקולות הרבים שיש לנו בראש, שלוקחים לנו את הביטחון הטבעי שקיבלנו מהבורא יתברך.
ועל הקולות הללו, נלמד בעז"ה בפרק הבא!
Comments