בשיעור שעבר, דיברנו על התפקיד המיוחד שנתן הקב"ה לכל הורה - חינוך הילדים.
לנו כהורים יש מסרים רבים בלתי מילוליים שעוברים לילדים. אבל חינוך זה לאו דווקא מלל. חינוך זה לא ענין של שיח, כמה שיח, מתי השיח, וכו'. חינוך, זה ללמד את הילד כיצד חיים בעולם, כדי שכשיגדל וכבר לא יהיה תחת חסותנו, הוא ידע לתפקד כבן אדם.
שאלה: איך נדע אם הצלחנו בחינוך?
תשובה: חינוך לא נמדד בתוצאה.
יכול להיות אבא רשע, שכל הבנים שלו יצאו רשעים כמוהו. מה נגיד? שהוא לא הצליח בחינוך? בטח שהצליח! ועוד איך! התפקיד הוא לחנך. נקודה. לא להצליח. לא יכול להיות תפקיד להצליח. כי הצלחה משתנה מאחד לאחד.
גם אם נרצה או לא, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו מעצם היותנו. כשההורה ישן, הוא לא מחנך?! עצם המהות של ההורה, עצם מי שהוא, הוא מורה דרך. אבא שלא נמצא בבית רוב היום, והילדים רואים אותו רק מדי פעם, עדיין, הילדים כל הזמן מתחנכים על ידו, למרות שהוא פיזית לא נמצא לידם. המהות שלו, הדמות שלו, מי שהוא… מכין את הילדים לקראת החיים האמתיים.
את הדאגה הפיזית, מורה ללימודים, אפשר להעביר לאחרים. את ההורות, לעולם לא. חינוך זה התפקיד היחיד בגידול הילדים שרק ההורים יכולים לעשות, ושאף אחד אחר לא יוכל להחליף, ונתן אותו הקב"ה. גם אם ילד נמצא מכל סיבה שהוא לפרק זמן ארוך אצל הדודה, והיא היחידה שמטפלת בו כבר תקופה, עדיין, היא לא מחנכת. היא מאכילה אותו, היא קונה לו בגדים, דואגת לו לצרכים הבסיסיים, ויכול להיות שהיא אפילו לוקחת אותו לרופא, אבל עדיין הילד מתחנך על ידי ההורים.
התפקיד שלנו כהורים, הוא ללמד את הילד חיות בעולם לפי איך שאנחנו חיים בעולם. מה הוא עושה עם זה תוך כדי שהוא תחת חסותנו, או אחרי שהוא עזב את הבית - כבר לא קשור אלינו.
הרב ארז משה דורון אמר: "אם יש לנו ילדים, יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים בשביל לתנך אותם. תפקידנו איננו להביאם לשלמות או להציל אותם מכל הניסיונות של החיים, אלא רק לצייד אותם במה שאנחנו יכולים לקראת ניסיונות החיים".
שאלה: אבל יש כללים ברורים בעולם. יש גבולות מסוימים. יפה שהקב"ה סמך על האמא, אבל מה אם היא לא בסדר? יש מוסכמות חברתיות כאילה.
תשובה: יש מוסכמות חברתיות? אם רק נתחיל למנה רבע מהם זה יקח יום שלם. כי זה כל כך שונה ומשתנה מאחד לאחד.
שאלה: אבל יש אימהות שבאמת עושות נזק. יש הורים לא טובים, באמת!
תשובה: השאלה הזו כל כך חשובה, שנביא לכך כמה תשובות:
∎ האימהות הללו וודאי לא קוראות כאן כמונו בשקיקה. זה לא אנחנו, זה לא אתם, ואנחנו פה בשביל לעזור לעצמנו!
∎ מדובר בכ-%2 מהאוכלוסייה. על זה שווה להקדיש את זמננו בשיעור שמכוון להורים שברוך ה' בריאים? זה כמו המחשבה שכל החרדים זורקים אבנים במאה שערים, מה שוודאי, לא נכון.
נקודה למחשבה: כבני אדם אסור לנו לעשות כל מיני דברים. יש הלכה. יש איסורים. יש חוק. אם יש בן אדם מסוכן לא עלינו - מקומו בכלא. אין ספק. אבל הוא עדיין בגדר אבא. ואמא עדיין בגדר אמא.
∎ גם האימהות הבודדות הללו שלא שפויות בנפשם, ירחם ה', עדיין אימהות. לעולם. אמא זה אמא. אבא זה אבא. בדיוק כמו שאם יהודי יתנצר ויחיה כגוי זה לא יעזור לו - הוא יישאר יהודי לעולם - גם כאן.
∎ אם במקרה, שלא נדע, הורה בריא התנהל עם הילד באופן מאוד לא בסדר, נגיד לדוגמא, אבא שקשר את הילד שלו לכסא, כדי שלא יעשה בעיות, צריך להבין - האבא לא רוצה לקשור את הילד! ממש לא! הוא כל כך איבד את הביטחון בתפקיד שלו! כשלא מבקרים הורי "רווחה", על ההורות, אפשר לעזור להם. ההורים של הרווחה הם הורים עם חוסר ביטחון בהורות יותר מכל הורה אחר.
אנחנו כאן לעזור לאלו שרוצים להתקדם ולצמוח.
נכון להיום, עם ישראל, בגלות.
אכן, ישנם אימהות, לא בריאות.
זה עצוב מאוד, וממש שובר את הלב.
הילדים - בהחלט יש להם מסכנות. רחמנות עליהם.
ממש.
אמא של צבי כזאת.
היא נמצאת לפי כל הדעות, ב-%2 של הורים לא בריאים שלא ראויים לגדל את ילדם. היא היתה מתעללת בילדים, רגשית. כל הזמן, כל רגע ורגע. אם הילדים היו יושבים רגע אחד בחוסר מעש, היא היתה מעבידה אותם עם מטלית שינקו את הקירות. כל יום, כשאחותו של חזרה מהלימודים, אמא דרשה ממנה להעתיק בכתב יד את כל השכפולים למחברת! היא לא נתנה לילדים חופשים, ללכת לים, ולפעילות בבית ספר. ממש נורא ואוים.
צבי הגיע מתוסכל על העבר הנוראי שלו, לאמון אישי. הרב לוי, המאמן, שמע את הסיפור המצמרר של צבי, והרגיש את הכאב שלו בכל הלב. הא שמח להיות השליח לכוון אותו לבחור בדרך הנכונה והטובה בחיים, למרות הגיהינום שעבר עליו.
מאוחר יותר, כשצבי כבר הלך לביתו, הרב לוי ישב וחשב לעצמו: "אמא של צבי מאז ומתמיד גרה בעיר גדולה, של המון עשייה ציבורית. היא חיה בדור שלנו! יש אינסוף מסרים של לא להקפיד עם הילדים, לתת להם להביע את עצמם, ממש לגדל אותם בכפפות של משי. איך זה יכול להיות שהיא לא לקחה מכל התוכן שום דבר?! זה לא משהו שאפשר להגיד, "וואי, לא ידעתי שככה צריך לחנך ילדים היום, לא אמרו לי". זה לא משהו שאפשר לפספס!"
זה לקח לה מעט זמן, עד שהיא הבינה.
ספרי חינוך, הרצאות, כתבות, וכו' לא ישנו את מי שלצערינו לא נורמטיבי.
יוצא, שבשביל האחוז הקטן הזה של האוכלוסייה, שבמילא לא לומד את המסרים, כל הציבור הבריא עם הכוונות הטובות ביותר מקבל אין ספור ביקורת, ועשה ולא תעשה, על לא עוול בכפם.
התבוננות שבועית: בפעם הבאה שעובר בנו הרגשה שאנחנו הורים לא בסדר, ננסה להתבונן במחשבה ולהיפגש עם האמת. האם באמת אנחנו כל כך לא בסדר כפי שהרגשנו?
יכול להיות שנחשוב לעצמינו, מה הבעיה בביקורת, כללים, וחוקים בחינוך? האם זה מוביל למשהו? אם כן, למה זה מוביל? על זה נדבר בעז"ה בפרק הבא.
Comments