להלן מכתב, שטובי כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 9 ראשי שבה:
אמא היקרה,
לא כל יום אני יושבת לכתוב מכתב לאמא שלי - -
אבל לא כל יום אני מגלה שכל מי שאני היום זה בזכותך.
מגיל קטן הבחנת, שיש לי נטייה להיבלע עם ההמון.
דחפת אותי ליזום מפגשי חברה, ולימדת אותי שזה בסדר להיכנס למכירה ביתית, לשאול שאלות, למדוד, ולא לקנות.
המרצת אותי לבקש הנחה על הקורס, כשאת מדרבנת אותי לתעדף את הרצונות שלי, ולא רק את של אחרים.
זה היה מסובך. ברור שהיה לי רצונות. ידעתי מה אני אוהבת, ומה פחות, אבל האם זכותי לפתח אינדיבידואליות משל עצמי? לא הייתי מחוברת לצרכים שלי.
הקול שלך אמא, הוא מה שמינף אותי בחיים. אני כבר מזמן עסוקה בלבנות את הבית שלי, אבל על כל צעד והלך שאני עושה, אני שומעת את הקול שלך בראש שלי, מאיץ בי, ומעורר אותי כל פעם מחדש.
בפעמים שהרגשתי שאין לי אומץ לעמוד על שלי, הזכרת לי את הפעמים שכן עמדתי על שלי, כשאת מתארת את החוויה בצורה הכי צבעונית שיש, ומצטטת לי כל מילה שאמרתי.
את יודעת כמה שזה עשה לי טוב.
לא קל לשים את הפחד מעימותים בצד ולעשות טלפון נחוץ. תמיד יש ל-9 את החשש שמע יצוץ פוטנציאל של דעה שאולי יביא חשש לאי הסכמה, ויתכן שחלילה וחס מישהו יכעס.
וכעס, הוא הדבר האחרון שרציתי לחוות.
אמא, אגלה לך משהו שמלווה אותי הרבה שנים, והגיע הזמן שתדעי.
האחות הקטנה של אבא, שגדולה ממני בשנתיים, בכל פעם שנפגשנו זרקה לי הערה עוקצנית, ובמשך כל הילדות סבלתי מהשפלה והערות מגוחכות ממנה, על לא עוול בכפי. לא סיפרתי לך כלום, לא רציתי לעורר מהומות. חוץ מהמקרים שבמקרה שמעתם אותה מבקרת אותי ונתתם לה על הראש, לא היה לכם מושג על הדיבורים שלה מאחורי הגב שלי, וההשתלטות שלה עלי.
לא העזתי לכעוס עליה, כי הרגשתי שזה יעשה רע.
הייתי בטוחה שהכעס שלי יפגע, רגשית או אפילו פיזית, כי אולי היא תכעס שאני כועסת אליה, תרוץ לספר להורים שלה, וזה יגרום להם לכל כך הרבה צער. גם ככה היא היתה בת זקונים מאתגרת.
יש עוד משהו שאני אוזרת כל טיפת אומץ לשתף אותך לראשונה. היא היתה מסתובבת בלילות במקומות מפוקפקים. לכולם עשתה הצגה שהיא הבחורה הכי טובה בעולם. אף אחד לא ידע על התעסקות עם דברים נוראיים לבת בגיל שלה, חוץ ממני.
לא שיתפתי.
בסתר ליבי פחדתי שמישהו שם יפתח איזה התקף לב, אם ידע מה היא עושה. המצב הבריאותי של סבא לא היה קל. כל הזמן ה-9 שבי ניסה להרגיע, שזה לא כזה קריטי, זה לא חיים ומוות. רק רציתי שיהיה אווירה של הרמוניה במשפחה.
היום אני מבינה, שהתשוקה שלי שכולם יחיו יחד בשלום, לא היה באמת בחירה באחדות, אלא התעלמות.
זה לא שפחדתי כל כך מהמריבות עצמם, מהויכוחים, מהחילוקי דעות, אלא מהתוצאה - של ניתוק מהאנשים הקרובים לי. כך חשב ה-9 שבי.
היום אני מבינה, שדווקא השתיקה והאגירה הפנימית עלולה להוביל לפרידה, כי באיזשהו שלב זה יפרוץ החוצה, וכל מה שצברתי במשך שנים יצא בפצצה אחת גדולה.
וכך היה. לראות את דודה שלי חיה היום חיים כל כך ריקניים, כשיתכן ואם הייתי מספרת למישהו היו עוזרים לה, מביא לי צער והרגשה של פספוס. חששתי כל כך, שנמנעתי מלקיחת פעולה חשובה.
אני מנסה לחשוב למה כל כך פחדתי מכעס שתיווצר. אני חושבת שבסתר ליבי הרגשתי שאם אכעס, אני יאבד שליטה, ואת הרגישות וטוהר הלב שלי. היה לי טוב לחיות במסך סמיך של ערפל. לא הפריע לי להעביר כך יום, שבוע, שנה, ואולי גם את כל החיים בטשטוש העצמי הזה.
היום אני יודעת שזה לא נכון.
הרצון שלי לשלום והימנעות מקונפליקטים הוביל לעיתים לתחושת הזנחה עצמית ואובדן זהות אישית.
הרדמתי את עצמי והייתי מאוד לא נוכחת במציאות.
זהו. עייפתי מלשמור את הסוד הגדול הזה לעצמי. חשוב לי שידעו שההתפרקות שלה לא החל מיום אחד.
אולי אפשר עוד לעשות משהו כדי לעזור לה לעזור לעצמה, והיא תזכה לחיים יפים.
בזמן האחרון אני לומדת להרים את קולי מבלי לחשוש שפגעתי באחר בצורה בלתי הפיכה.
בסופו של יום אנשים אוהבים לשמוע אותי. אני טובה מאוד בלהקשיב, לתמוך, ולקרב לבבות.
אני אוהבת את החיים שלי, ומודה לה' על כל רגע.
לא, עוד לא מצאתי עבודה מתאימה, שלא שוחקת אותי, ואני כל הזמן בחיפוש מה מתאים לי.
כל האופציות פתוחות. בכל דבר יש יתרון וחיסרון, הכל ניראה לי שווה, אני רואה בו זמנית את כל הנקודות.
אני יעשה השתדלות לחפש מה עושה לי שמחה ומרים בי חיוניות. מי יודע, אולי עוד אגלה יתרון שיש לי לתרום לעולם שיעזור לי להרגיש שיש לי זכות השתייכות?
זה ידרוש ממני לעמוד על הגבולות שלי ולהתמודד עם אי הנוחות הנובעת מקונפליקטים פוטנציאליים.
אבל אני כבר יודעת שיש בי את הכוחות. קיבלתי את החינוך הטוב ביותר בעולם, סייעת צמודה שהכשילה אותי לקראת החיים האמיתיים.
בוודאי אנשי חינוך עם כוונות טובות יגידו, שזה לא בסדר שגוננת עלי יותר מדי. שהיית צריכה לשחרר אותי ממך, ולתת לי ללמוד את החיים בעצמי. ושכשעוזרים יותר מדי, הילד לא לוקח אחריות על עצמו, וכל התקדמות בחיים חייב לבוא ממנו.
אבל זה היה המתנה שקיבלת ממך, מתנת א-מ-א.
כל נשמה שיורדת לעולם מקבלת ערכה הכוללת ניסיונות וקשיים, וכילים מיוחדים הכלולים בערכה זמינים בשביל לצלוח כל אתגר.
בערכה שלי קיבלתי אותך, עם החכמת חיים שלך וההבנה החדה לנפש שלי.
לא כל נשמה מקבלת אמא כל כך קשובה לילדה שלה.
וזה בסדר.
כי כל נשמה קיבלה כלי עזר אחרים בשביל להגיע לתיקון השלם.
להתראות אמא. אני הולכת ליזום מפגש נוסף עם עצמי, כשאני מפגישה את שתינו -
היצר הרע והיצר הטוב שבי, שם - -
מעבר לאיזור הנוחות.
ממני,
טובי