להלן מכתב, ששושי כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 7 ראשי שבה:
אמא שלי,
זה שעת בוקר מוקדמות אצלי, אבל אצלך עכשיו לגמרי לילה.
לא קל היה לגדל אותי, אמא. אני יודעת. אני מתקרבת לגיל 30, ועדיין מרגישה כמו ילדה בת שלוש שמסרבת לחזור הביתה כי היא רוצה להתגלש פעם נוספת במגלשה.
ככה אני. נאבקת מאז ומתמיד עם חלק שבתוכי שלא רוצה להפסיק לעשות מה שבא.
חשבתי שרק אני כך. ושיש לי בעיה מולדת של התפרקות מופרזת. הנפש שלי השוקקת חיים לא ידעה שובע, וחשבתי שנולדתי מחוץ לגבולות ואין לי שום אפשרות לדור בתוכם.
כמה פעמים מצאת אותי בבית כשהייתי צריכה להיות בלימודים. כמה פתקים ביקשתי ממך לחתום, והוזמנת למפגשים אינסוף עם המנהלת. אני נאנחת רק מלחשוב על מה שאת עברת, אמא מסורה שכמותך, משתוקקת לראות את הבת שלך עולה על דרך המלך.
אבל לא רק שלא עליתי, ירדתי עוד ועוד במדרון ענק ותלול. חשבנו שזה קשב וריכוז, אבל הכדורים עשו לי כאב ראש. שלחתם אותי לטיפול לאכילה רגשית. הרשתם לי סרטים מבוקרים למרות שזה נגד את הערכים של הבית. שיבצתם אותי במסגרת קטנה יותר, מכילה יותר, מותאמת יותר לצרכים הבלתי נגמרים שלי, אבל לא ידעתם ששכנעתי את עצמי שכל מסגרת שתהיה, הוא מחנק ענק בגרון.
היו גם רגעי נחת - אמנם - מעטים. יש לי קסם אישי, תמיד הייתי "הליצן המשמח". אותו היום שעשקו את אבא והוא הפסיד עשרות אלפי שקלים, רק אני הצלחתי להעלות על שפתיו חיוך.
לא הצלחתי לחשוב על העובדה שלמישהו אחר יכאב לנצח, והמשכתי להפגין אופטימיות כשאני מתעלמת מהחור הענק שבתוכי. לא שמתי לב, אבל ההתעקשות שלי להימנע מכאב בכל מחיר דווקא הביא כאב ענק בהילוך איטי.
אני כבר לא צעירה כמו שהייתי. אמנם הצימאון שלי לחוויות חדשות והספונטניות שלי שאי אפשר להתחרות איתו לא הולך לשום מקום, אך לא טוב היות אדם לבדו. בודד לי כאן, במזרח הרחוק, ואני חושבת עלייך ועל שאר המשפחה, כל הזמן.
מדמיינת את הבעל שודאי היה לי, אם לא הייתי פוזלת מחוץ למחנה. את הילדים החמודים שהייתי מרקידה כל בוקר בשיר עליז של מודה אני.
כשלמדתי את מפת האניאגרם, הרגשתי שמשהו ענק מתפוצץ לי בפנים, כשאלפי תירוצים וטענות שהיו שגורים על פי בעשר שנים האחרונות התפוגגו להם בפתע פתאום באוויר. אני לא רגילה לקחת אחריות לעצמי, בטח שלא לבחירות הרוחניות שלי. בחירות? לא חלמתי שיש לי את היכולת לבחור, כל מה שרציתי זה כיף, כאן ועכשיו ומיד.
שם אני נמצאת. בנקודה המטלטלת ביותר בחיי.
הגעתי לשאול תחתית, ואני יושבת כאן בצומת בין ימין ושמאל, בין חושך לאור, בין חבושה ליוצאת לחופשי.
זה מפתיע כמה שדווקא המפגש פנים מול פנים עם כאב - מרים אותי מעט מהרדידות.
אני משתוקקת לעבד את הרגשות שלי במלואם, ולהיות שלימה עם העולם שהקב"ה ברא הכוללים נתונים, נסיבות, מסגרות, מחויבויות -
תורה ומצוות.
חשבתי שאני כבולה, כשבפועל, הבחירה בטוב הוא הכי חופש שיש. ברחתי מהאסור ומותר, שוכחת שצורך ורצון הוא אותו דבר בדיוק.
הגיע הזמן שאשחרר את הבעירה התמידית שלי בחידושים ובגירויים חיצוניים, ולהינות מהרגע, כשאני נצמדת למסורת היפה שלנו בת אלפי השנים.
זה מעניין, כי אחרי שלראשונה הצצתי לתוכי לראות איך אני מרגישה באמת, קיבלתי דחף אדיר להבין איך את מרגישה אמא, והיכולת שלי להביע אמפתיה ולהבין אחרים השתפר פלאים. אני קולטת שהלחץ שלי להחמיץ משהו אחר שיביא לי אושר היה הדבר המרחיק ביותר מהאושר האמיתי, שאותו, לצערי, הרב, אני פחות מכירה.
זה לא הולך להיות קל, למצוא שמחה בשגרה.
אבל אני אוהבת חוויות טיולים והרפתקאות, ובסייעתא דשמיא אני יוצאת לקראת המסע הגדול ביותר של חיי.
באופן טכני אמא, חוצה בינינו הרים וגבעות.
אך הלב שלי איתך, מאז ומתמיד.
באהבה,
שושי