להלן מכתב, שתמר כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 6 ראשי שבה:
לאמא היקרה,
אני כותבת לך מעט מההרהורים שיש לי לאחרונה.
אני מחליטה לא להתלבט שעות על כל מילה, אני כותבת מה שיוצא לי - בספונטני.
נכון את מחייכת עכשיו?
תמיד אומרים שבכל בית יש אחד חרדתי ודואג, וכמו שאת יודעת, נשאתי אני את התפקיד הנכבד הזה.
הפחד שתמיד היה לי, לא היה פחד ממה שקורה, אלא ממה שעלול לקרות. היה לי חשוב לחוות את כל הפחדים, החרדות, והלחצים כי אם חס וחלילה יקרה משהו, אני כבר מנוסה.
תמיד אמרת לי לא לפחד, כי ה' איתי. אבל הפחיד אותי להפסיק את פעילות הפחד.
במיוחד שהיה לי סיפור לספר לעולם. המגורים של סבתא בבית שלנו במשך שנים כאישה מבוגרת ומאוד חולה היה בשבילי המקור לכל החרדות שלי, כך כמובן חשבתי. כמה נערות גדלות, עם 'מיני בית חולים' בתוך הבית?
עכשיו שאני חושבת על זה, סבתא בעצמה רצתה לראות אותי רגועה כשאני במחיצתה. ניסיתי, רציתי לעשות לה נחת, אבל לא יכולתי להתעלם מכל המכשור והעניינים הבלתי נגמרים שנמצאים שם בהיכון כדי להציל חיים. זה הרגיז אותי, למה רק אני לחוצה מזה? למה רק אני מבקרת את החדר של סבתא כל יום מיד כשחזרתי הביתה, כשאחרים התהלכו להם בשרירות לב? הרי היא הסבתא של כולנו! היא קיבלה את הטיפול הטוב ביותר, ועוזרת צמודה שהיתה איתה כל הזמן. עדיין, לא הבנתי איך אף אחד לא לחוץ מהעובדה שאולי משהו בכל זאת ישתבש? היה לי חשוב להיות מוכנה!
יום אחד סבתא סיפרה לי סיפור.
היא סיפרה על שתי ילדות קטנות, שמצאו את עצמם לבד בשנות המלחמה, נאבקות על החיים שלהם בלי אף מבוגר אחד אחראי. היא סיפרה לי איך שהם דאגו אחת לשניה למזון, לשמיכות לחמם את עצמם בקור שלגים, ואיך שהם הסתננו לתוך בונקר שהגן עליהם עד שהמלחמה עברה.
הוקסמתי מאוד מהסיפור, אבל לא הבנתי איך זה קשור אלי ולמה סבתא מתלהבת ממנו כל כך. מדי פעם היא סיפרה לי עוד קטעים על האומץ לב שהיה לשתי האחיות, ואיך שהן הצליחו לשרוד למרות הסיכויים הקלושים.
הדאגה ליוותה אותי בבחירת מסלול לימודים. לא הצלחתי להחליט בין שתי מקצועות, ואת אמא, בשלב הזה כבר די התעצבנת. אמרת לי שאם לא אדע להחליט אחיה חיים מאוד לא מפותחים.
אמרתי לך, שאני לא סומכת על עצמי שאחליט מה באמת טוב לי!
אמרת לי שאת סומכת עלי, ושאני יעשה לך הפתעה מה בחרתי.
לא האמנתי. ככה? להחליט? בלי לקבל אישור ממך? מי אני, מול אמא כל כך ענקית עבורי?
היה לי קשה שבלימודים את סומכת עלי, ואת הדאגה שלי לסבתא נפנפת כשאת מבטלת את החששות שלי.
כשנתקלתי לראשונה במודל האניאגרם לא מזמן, הייתי מאוד סקפטית. איך מסגרת אישיות יכולה להיות בעלת ערך אמיתי בהבנת עצמי?!
אבל ככל שהתעמקתי בו, התחלתי לראות את האמת שבה - מראה שמשקפת את המורכבות של העולם הפנימי שלי. בהשתקפות ההיא ראיתי את ה-6 שבי, עם כל היופי שלו והפגמים.
ה-6 הכריח אותי לבחון כל צעד וצעד באופן קפדני ומוקפד.
זה היה יכול להיות דבר טוב אם הייתי פועלת לכיוון הנכון ללא תחושות הלחץ והחרדה.
כי עצם הזהירות שסיפקה תחושת ביטחון - גם כבלה אותי - ומנעה ממני לגשת ללא נודע במלואו.
בשבעה של סבתא, קרה דבר מדהים.
אישה אחת שהגיע לנחם, סיפרה את סיפורם של אותם שתי האחיות האמיצות שעברו לבד את המלחמה. גיליתי שהאחות הגדולה יותר היתה סבתא בעצמה.
הלב שלי התמלא בצער. הרגשתי שהחמצתי את ההזדמנות להראות לסבתא את האומץ שיש גם בי, שעבר עלי במסורת, בגנים, בדם. הבנתי שסבתא ניסתה לרמוז לי שארפה, ולסמוך על ה'!
סבתא לא כאן. אבל היום אני מחליטה לרשת את הכוחות הטמונים בי כדי להמשיך את הנחת.
סליחה אמא, שהעזתי לחשוב שלא סמכת עלי בדאגה המוגברת שלי.
היום אני נזכרת בדברים שאפשרת לי לעשות שאף בת בגילי לא היתה חולמת. האמנת בי כל כך, עכשיו שאני חושבת על זה, אני מגלה כמה חזקה אני באמת, וכמה אומץ היה לי מאז ומתמיד.
היום אני מבינה, שאם אפסיק לדאוג ולחשוש, זה לא אומר שנהייתי שאננית ולא זהירה. החיים שלי שווים גם כשאני לא דרוכה לכל מה שיכול להתרחש.
הרי כל העולם הזה הוא לא צפוי, רק הקב"ה מחליט מה יהיה ברגע הבא.
יותר מזה. אני מבינה שגם מה שניראה לי בטוח, בזכות כל ההכנות שלי והיותי מוכנה, לא בהכרח בטוח.
אני כמהה להתחיל לקבל החלטות בהתאם לאינטואיציה שלי. אני רוצה לשחרר את האחיזה שלי בפחד. אני לומדת עכשיו טכניקות הרפיה ומפתחת אסטרטגיות לניהול הדאגות שלי ביעילות, ולראשונה בחיי מעיזה להתנסות ולחוות דברים חדשים - לאו דווקא מוגדרים מראש.
אני כבר מרגישה שיש לי יותר ביטחון עצמי, ואני סומכת על שיקול הדעת שלי ופחות תלותית באחרים.
זו הרגשה נפלאה שלא היתה לי אף פעם.
אבל יותר מההרגשה הנפלאה של השחרור, הוא המחשבה שאת אמא, הולכת לראות אותי עם מנוחת הנפש.
לא ביקשת יותר מזה.
הנה, זה קורה.
לאט לאט אני מבינה שהכוח האמיתי טמון לא רק בזהירות, אלא גם ביכולת לסמוך על עצמי.
ומעל הכל, על אבינו שבשמים הרחום.
ממני,
תמר