להלן מכתב, שהדס כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 2 ראשי שבה:
לאמא היקרה, שאת כל עולמי,
המילים נשפכות לי כאן כמים . . .
בדיוק הרגע ניתקתי את השיחה עם יעלי, האחות הקטנה שלי, שעד לא מזמן היתה בראש שלי כל ורגע ורגע, וחשבתי שזה דבר מאוד חיובי.
חבל לי שלקח לי כל כך הרבה שנים להפנים את מה שתמיד אמרת לי בילדות.
הייתי בטוחה, שבגלל שיעלי נולדה פגית, היא צריכה את התמיכה האינסופית של האחות הגדולה שלה, אני. כבר כשהיא היתה בכיתה א', הקפדתי לבקר אותה בכל הפסקה. אם ראיתי שהחברות שלה לא משחקות איתה, והיא לבד, דאגתי להרים מהומות שהיא תהיה בחברה. והיא היתה, לזמן מה, עד הקייטנה שלה בקיץ שהייתי במחנה ולא הייתי שם בשביל לדאוג לה לחברה. כמה היא בכתה בקיץ הזה, וכל זה בגללי.
לא הבנתי איך זה לא הפריע לך, אמא, שליעלי אין חברות. כשצחקו עליה שהיא נמוכה ורזה, חשבתי שסוף העולם בא, אבל משום מה נשארת בשלוה שלך, ואמרת לי שאת מאמינה שהיא תסתדר.
חבל שלא שמעתי לך אמא. כי לא עצרתי בזה. ככל שיעלי גדלה, ליוויתי אותה בכל צעד ושעל, נלחמת עבורה כשהיה לה קשה להרים את הקול. כשהיא איבדה את הספר ספרייה קניתי לה חדש מהכסף שלי.
מה לא עשיתי בשבילה. לראות אותה גדלה ומתפתחת, עשה לי עונג רב, הרגשתי שזה הכל בזכותי. הנה, האחות הקטנה שלי, זו, שחלשה כל כך מטבעה, מצליחה להתרומם מעל כולם ולמצוא לעצמה כיוון בחיים.
אלא, שלאחרונה, כשיעלי שוב פעם לא התקבלה לסמינר, וכל הניסיונות שלי להפעיל פרוטקציה לא צלחו, התחלתי להרהר עם עצמי ועל הבחירות שעשיתי במהלך חיי. גיליתי את מודל האניאגרם, והבנתי שיש בי הרבה מאוד מטיפוס 2, הנדיב, הנותן, המסייע.
אלא, שיתכן, שישנם מקומות, שהלב הרחב שלי לעזור ולתמוך, דווקא עשה פעולה הפוכה. אני עכשיו שמה לב, שכל הניסיונות שלי לעזור ליעלי, השפיעו עליה להיות אחת שצריכה עזרה. אי אפשר לעזור למי שלא צריך עזרה, וכך יעלי הפכה לנעזרת. אי אפשר לרחם על מי שלא מסכנה, וכך היא נהייתה מסכנה. כל חיי חשבתי שאני עוזרת לה, מרימה אותה מהמקום הנמוך שלה, כשבאמת, מבלי לשים לב, עשיתי בדיוק הפוך.
עכשיו אני מבינה לראשונה למה שלחת אותי ללמוד בסמינר באנגליה, רחוק מהבית. כמה כעסתי! לא הבנתי איך אפשר לעשות לי דבר כזה. הרגשתי שאתם לא רוצים אותי, ולכן שולחים אותי רחוק. הסברתם לי שזה חוויה רוחנית מיוחדת, וכל בת אחרת היתה חולמת שההורים שלה יתנו לה דבר כזה, אבל לא הסכמתי לקבל את כל הטוב.
היום אני מבינה, שבתוך תוכי, הרגשתי פחד אימים, מחיים ללא ההקרבה מעצמי ליעלי. עצם התחושה, שיעלי מתהלכת לה אי שם בלי החוסן הצמוד שלה, ואני, אתהלך לי לבדי בסמינר באנגליה בלי מקור לסיפוק הגדול ביותר שלי - נתינה למי שחסר - החריד אותי מאוד.
היום אני מצטערת על זה, וכואבת מאוד לראות את יעלי, לא מצליחה, כי הרגלתי אותה לקביים לאורך כל החיים. אני כואבת בשבילך, אמא, שנתתי לאגו שלי להוביל אותה למקום שחשבתי שהוא טוב, כשאטמתי את אוזני לתחנונים שלך.
את יודעת איזה הרגשה טובה זה נתן לי, להיות השומר ראש ליעלי, שנולדה כל כך קטנה ושברירית?
אבל ככל שאני מעמיקה, אני מבינה שהסתבכתי ברשת של תלות משותפת, מחפשת קירבה באמצעות נתינה. במרדף שלי להיות חיונית, הזנחתי את הצרכים והרצונות שלי. איבדתי את הזהות שלי עם עצמי, והפסדתי שנתיים שלמות של הזדמנות להתעלות רוחנית באנגליה, וטבעתי בים הציפיות שחשבתי שמצפים ממני אחרים.
עכשיו אני שמה לב, שההתעקשות של ה-2 להרגיש חייבת כל הזמן, פגע בי, בסובבים אותי, ביעלי, אבל יותר מכל - בך.
חשבתי שאני דואגת לך אמא, שליעלי יהיה טוב, אבל באמת, דאגתי לעצמי. לשווי שלי.
אני לא יודעת איך להיות בצד המקבל.
כי אם אני בצד המקבל, מה יש לי לתת, כשכולם מסתדרים וטוב להם?
מה אני שווה, אם אין לי מה לתרום לעולם?
אני מבינה עכשיו שזה היה היצר הרע שלי, המחשבה שאי אפשר בלעדי, ואני לא צריכה כלום.
עכשיו אני מבינה למה התפוצצתי כשגיליתי שיעלי לא שיתפה אותי בקשיים שלה לקבלה לסמינר. הייתי צריכה לגלות את זה משכנה שלי, שחמותה המנהלת של התיכון.
אני רק עכשיו קולטת, כמה עשיתי לה את החיים הרבה יותר קשים ממה שהם היו צריכים להיות. לא קל להיות במחיצת מישהו שמצפה ממך להיות אסיר תודה לאורך כל החיים. אסיר - ממש! כי זה לתת ולתת, ולעמוד מהצד ולחכות שיפגינו תודה בחזרה. זה ממש לכבול את הסביבה, בשביל ההרגשה האישית שלי!
הצפייה לתמורה, הוא המתכון למהפכי נפש קשים.
נתתי לכל העולם, כשסירבתי לקבל. את ההשקעה שלכם בלימוד שלי, את ההפצרות שלך אמא שוב ושוב שאפרגן לעצמי זמן ולא אפסיד חתונה של חברה כי ליעלי יש מבחן ארצי.
דאגת לי אמא. לא פחות מאשר שדאגת ליעלי. אבל אני ראיתי רק את יעלי, לא הסכמתי לרגע לעצור את המרוץ ולראות את עצמי.
ניסיתי לספק את הצרכים שלי באופן לא מודע על ידי טיפול בצרכים של אחרים.
גם היום הניסיון הזה מלווה אותי. אני הראשונה לעזור לכל שכנה, כולם יודעים שאם קורה משהו, אני תמיד זמינה. אני צריכה להתחיל להבדיל עם עצמי האם המסירות נפש שלי לוקחת לי אנרגיה, או נותנת לי?
לראות אותך אמא, בצערך, כשאת מופתעת והמומה שלא ידעת שום דבר ממה שעובר על יוסי שלנו עם הדלקת ריאות, וגילת את זה כשבאת בהפתעה לבקר אותי והייתי בבית חולים, היה הלקח הגדול ביותר של חיי. אני לא יכולה לשחזר את הבושה שיש לי עכשיו כשאני נזכרת בטלפון הבהול שקיבלתי ממך.
לא יכולתי להראות את הפנים שלי לשכנות מרוב בושות, שלא סיפרתי לך כלום. גם ככה, הרגשתי נורא שהם הכינו לנו ארוחות, והתחלתי לתכנן את מבצע ההכרת הטוב חזרה שיקח לי כמה שנים, לפחות.
אבל זה היה אז.
היום, אני עובדת על עצמי לתת כפי יכולתי, כשאני יודעת שהנתינה שלי לא מראה את השווי שלי. זה שלאחרים טוב בזכותי, לא אומר שבשביל זה באתי לעולם. עובדה, לא תמיד טוב להם, כמו מה שקרה לי עם פרויקט חיי, יעלי.
אני הולכת לעשות שינוי, שינוי גדול מאוד. זה לא יהיה לי קל.
אני רק מדמיינת את הפרצוף המאוכזב של גיסתי הצעירה, שמשום מה מפילה את הילדים שלה אצלי כמעט כל יום.
אבל אני מחזקת את עצמי להאמין, שהטובה הגדולה ביותר שאני יכולה לעשות בשביל גיסתי הוא האמון שלי שהקב"ה הביא לה את כל הכוחות לתפקד כאמא, והיא תעשה את זה על הצד הטוב ביותר.
כל אחד הגיע לעולם עם ארגז מלא בניסיונות, אך יחד עם זאת, יכולת לעמוד בהם, וזהו חלק מהתכנון של ריבון כל העולם. חבל שבגללי, הכוחות הטמונות בכל אדם לצלוח בכל אתגר לא ינוצלו.
לאחר שגיליתי את המהות האמיתית שלי כנשמה, ולא כטיפוס, הגיע הזמן שאפרד מהאגו שב-2, ולצאת למסע של אהבה עצמית, מבלי להביט אחורה, לראות אם אולי יש הכרת תודה שמחכה לי.
היום אני מבינה שהערך שלי לא שוכן רק במה שאני עושה למען אחרים, אלא במי שאני, כיציר כפיו של ה'.