להלן מכתב, שליבי כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 4 ראשי שבה:
אמא, האחת והיחידה.
אני לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. אנסה להביע מעט ממה שאני מרגישה, כאן במכתב הזה.
חבל שלקח לי כל כך הרבה שנים, להגיע להכרת הטוב הענקית שיש לי כלפייך אמא, על כל מה שעשית עבורי. אני יודעת, שלא הייתי ילדה קלה. לגדל ילדה כמוני, שהיום אני מבינה עם הרבה 4 באישיות, זה לא פשוט, בעולם שמעודד הסרת אחריות אישית ואשמה על גורמים מסביב, כמו ההורים.
כל צער וכאב שהיה לי, הפניתי אצבע מאשימה לעברך.
אני כותבת את זה בצער ובדמע, כי היום אני מבינה איזה טעות זה היה.
היו שנים שהייתי בטוחה שנדפקתי כי אני הכי קטנה בבית, היו שנים שהרגשתי שאם אמא שלי לא היתה עובדת, היה לי טוב. כמה התחננתי לעבור בית ספר. לא אשכח את התרשים שציירת לי יום אחד, עם ילדה שלא שמחה בבית ספר ועוברת לבית ספר אחר, שגם שם היא לא שמחה, ועוברת לאחר, וכן הלאה. רצית שייחרט אצלי במח ההבנה שהרדיפה אחר אושר, מרחיקה אותה.
כל חיי הרגשתי לכודה ברשת הכיסופים והגעגועים האינסופיים. הלוואי וזה היה געגוע לבית המקדש, ולשכינה. אבל רוב הזמן זה היה צער על המתנות שקיבלתי, שאף פעם לא היו מספיק.
"לכי תעשי סיבוב בבתי חולים ותראי כמה טוב לך"! נזפת בי, ואני, במקום לקבל את המסר, החזרתי אלייך מבט מלא אשמה על התעוזה שלך לשלול את הרגשות שלי.
לא התעלמת מהמצב, אמא. שלחת אותי לטיפולים רגשיים, שעלו הון רב, ואני יודעת שלא היה לנו אמצעים. הכל כדי שיהיה לי טוב, שאהיה כבר שמחה - והיה לי על מה.
אני זוכרת את אבא מוצא אותי במיטה בוכה, ועובר איתי יחד על כל הטוב שיש. לא הסכמתי לקבל, מבחינתי זה היה רשימה ארוכה של מתנות לא ראויות לאחת כמוני, שלקויה עוד מלידה.
כמה נאבקתי בתחושת קנאה כלפי אחרים שנראו לי שיש להם את התכונות שכל כך רציתי. הייתי מסוגלת לקנא בכולם ובהכל!
עודדת אותי אמא לחייך כל הזמן, כשאמרת לי שמעשה חיצוני משפיע על הפנימיות. זה רק הביא אותי להתמרר יותר, על החוסר אותנטיות שבמשימה.
כעסתי שבמקום לנסות להבין אותי, קיבלתי תרגיל טכני סתמי. שכחתי את המאה ואחד פעמים שישבת איתי, את הטלפון שניתקת כשחזרתי מהלימודים בשביל לשאול אותי איך היה היום, ואת המכתב האוהב שכתבת לי כל יום הולדת.
ניצלתי את רוח החציפות של הדור וסימנתי אותך אמא, כמקור לבעיות שלי. בסתר ליבי קנאתי בחברות שלי שהיו להם אימהות הרבה פחות חברמניות ובענין כמוך, ומשום מה הייתי בטוחה שהפשטות האימהית הוא כל מה שחסר לי.
לא אשכח את זה שכשיום אחד כעסת עלי נורא שהבאתי הביתה מהחוג יצירה פיסול דומה לשל חברה שלי, מלכת הכיתה, אחד על אחד. מיד הוצאת חומרי יצירה, והתחלת לשנות את העיצוב בעצבנות רבה. התביישתי מאוד, אבל איך יכלתי לתאר לך את הקנאה הגדולה שלי בכל מי שלא אני?
אמרת לי שוב ושוב, שאני מוכשרת וחכמה וטובה וצדיקה ומסוגלת. לא האמנתי שזה נכון. במיוחד לאחר שקראתי מאמר על בעיות רגשיות בילדים, וכמה חמור זה כשהורים חושבים שהכל כשורה.
השנים עברו.
הקב"ה רצה שאגלה את מודל האניאגרם הרבה אחרי שעזבתי את הבית והקמתי את ביתי.
הרגשתי בחלום. לראשונה בחיי הבנתי שאני בסדר, אני נורמלית, ויש עוד כמוני בעולם! פתאום, כל המנטרות, המשפטים והחיזוקים שקיבלתי ממך בילדות חזרו אלי עם כל העוצמה והתחלתי לעשות בהם שימוש.
המשכתי להתעמק, והבנתי שכל הזמן, במעמקי ליבי, פחדתי להיות כמו כל אחד בעולם, כי אם אני כאחד האדם, מה אני שווה?
אנשים תמיד ניראו לי מסופקים מכלום. זה הרגיש לי כזה תפל, בשביל מה באנו לעולם אם לא בשביל להתרגש ולחוות?
היות שהמון האדם חי חיי שגרה, עשיתי הכל שאצלי זה לא יהיה, כשאני ממלא כל חלל ברגש.
חייתי בעולם הרגשות, כשכולם מסביבי חיו את החיים.
היום אני מבינה "שלא כל רגע צריך להיות רגע נשגב" - ציטוט מחלוצת האניאגרם בארץ, אסנת ידגר.
אני רוצה לרקוד עם כל קשת הרגשות שלי ולמצוא סיפוק ברגעים הרגילים של החיים.
אני מודעת לכך שזה ידרוש ממני אומץ. הרבה. אבל אני מוכנה לכבוש את היצר הרע הרע הזה, כשאני מבינה שאני מיוחדת וייחודית מעצם זה שה' ברא אותי. כמו הוא ברא אותי.
למדתי, שאת העולם הרגשי של ה-4 לעולם אי אפשר לגמרי להבין. זה מורכב. זה לא פשוט.
אומרים שהאמא המבינה ביותר בעולם לעולם לא תצליח לגעת בלב הרגיש הזה.
את הלב של ליבי קשה לפצח.
אבל הלב של אמא, מלווה וילווה אותי, לאן שאלך.
באהבה רבה,
ליבי