להלן מכתב, שאביגיל כתבה לאמא שלה, לאחר תהליך שהיא עשתה בחייה של זיהוי טיפוס 3 ראשי שבה:
לאמא היקרה שלי,
זה עכשיו, לילה לפני יום החופה שלי. אני כותבת לך כשלראשונה בחיי אני נותנת ללב שלי לדבר.
אני רוצה לבקש ממך אמא, סליחה. סליחה שהעזתי לכעוס על השידוך ההוא שהורדת, בטענה שזה לא מתאים.
היה לי קשה מאוד לקבל את זה. הייחוס של המשפחה, המעמד של הבחור בחברה. הישיבה המוצלחת ביותר שהוא למד. האבא המפורסם שלו. כל אלו סינוורו אותי, ודחפו אותי לרצות בחור, לא לי.
לא הבנתי איך אפשר להוריד כזה שידוך, אדם עם שכמו ומעלה. הרגשתי שמצאנו יהלום, אבל דחית את זה בטענה שאת מחפשת לי אבן רכה יותר.
היום, כשאני עומדת להינשא לחתן המיועד לי, בעל מידות ואצילות שלא רואים בשום מקום, אני מצטמררת מהמחשבה שיכולתי לאבד את הטוב הזה, אם הייתי ממשיכה להתעקש ללכת על הרושם ולא האדם עצמו.
את יודעת אמא, איך שכל ימי דחפתי את עצמי קדימה. אם זה בלימודים, בבית, בעבודה. לא נתתי לעצמי לנוח לרגע מהשאיפה שלי הבלתי מתפשרת לשאוף למצוינות בהכל.
עם זאת, כשאני משקיפה מלמעלה על האני האמיתי שלי, אני עכשיו מזהה את המגבלות. הצלחה שמוגדרת אך ורק מהישגים ותשבחות חיצוניים, היא שיקרית. במרדף הבלתי פוסק שלי להכרה, איבדתי קשר עם הרצונות והתשוקות שלי. הייתי אלופה ביצירת תדמית, אבל עמוק בפנים, הייתי כמהה להגשמה אישית.
אני מעריכה את זה שתמיד אפשרת לי להשיג דברים גדולים. לא כל אמא היתה מסכימה לבת שלה לנהל את הפרויקט הקהילתי, בו זמנית שאני מדריכה במחנה, ומנהלת עסק קטן של תפירה והשכרת שמלות.
אבל עכשיו שאני עומדת להתחיל את חיי האמיתיים, הגיע הזמן שאגדיר מחדש מהו הצלחה בחיים.
אני מבינה שהערך שלי משתרע מעבר להכרה ולהערצה מאחרים.
אני משתוקקת לשלווה פנימית שלא מסתמכת על תוקף חיצוני. אני רוצה להוריד את המסיכה - ופשוט - להיות.
הגיע הזמן לשחרר את הצורך המתמיד בהישגים ולאמץ את השמחה בלהיות נאמנה לעצמי.
הנשמה שלי מטלטלת בין כישלון להצלחה, כשבאמת, לא זה ולא זה הוא היעוד האמיתי שלי.
דווקא החתן היקר שזכיתי בו, בזכות התפילות שלך והדחיפה, הולך ללמד אותי על היעוד שלי. יש בו עדינות, ועומק מחשבה. הוא יודע לעצור את החיים לחוות כל רגע. אני חייבת להודות, שזה משהו שחסר בי. נכון שאני אלופה בלהמשיך הלאה, ופחות אוהבת דשדוש באותו מקום, אבל יש משהו ברבדים העמוקים של החיים.
אני לוקחת על עצמי ללמוד לקבל לגמרי מבעלי, ולהרגיש שהוא המוביל, הנותן, ואני מתחתיו, ממתינה לקבל ממנו את כל הטוב שיש לו לתת.
זה לא יהיה קל. אני מודעת לזה שאנחנו שונים מאוד, אני רדופת הישגים ויעדים והוא יותר נינוח ושליו בדרך. אבל כאוהבת מטרות טובות, אני יודעת שאני הולכת להצליח, ובגדול.
אני מבקשת ממך אמא מחילה בזה הרגע על העוול הגדול שעשיתי, שהפניתי כלפייך אצבע על העיכוב שלי בשידוכים. הרגשתי שפספסתי את הרכבת, כשבינתיים, ידעת בדיוק מה טוב לי, ועשית הכל כדי למצוא את החתן המושלם בשבילי.
אני הולכת בסייעתא דשמיא להשתמש בכל הכוחות האדירות שיש בי לצלוח בחיי הנישואין. זה לא רק אפשרי, אלא הרבה יותר מזה.
זה ידרוש ממני לשחרר את הלחץ ולמצוא הגשמה בתהליך ולא רק בתוצאה. אני אשתמש באליפות שלי לפתרון בעיות, לראשונה, כשאני מעניקה לעצמי את המתנה הגדולה אי פעם.
הבחירה בחיים.
אני מתרגשת שבעוד כמה שעות אני יעמוד מתחת לחופה כשאני יודעת שכל מה שאני היום, כל צעד שעשיתי וכל יעד שכבשתי, הוא אך ורק בזכותך אמא -
המעריצה הכי גדולה שלי.
באהבה,
אביגיל